פרופ' צביה ולדן,

ראש החטיבה ללימודי נוער, המחלקה לעבודה סוציאלית

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

 

"ניצן והזונדה הוא יצירה שמן הראוי שכל ילד וילדה - מגן ילדים ומבית ספר יסודי - לא רק בארץ – אלא גם בעולם – יכירו.

ראשית, משום אומץ הלב והפתיחות שבהם ניצן מסבירה את מצבה לכל אלה שלא הייתה להם הזדמנות לפגוש בה. שנית, משום העצמה המתגלה ביכולת שלה לחלום ולדמיין חיים אחרים, שבהם עדיין נשמר לזונדה מקום הכובד הראוי לה. שלישית, בזכות המבואות הקצרים הנלווים לסיפור, והמבהירים שוב ושוב – הכתיבה נעשית בראש! הידיים, המחשב, חבר או מאייר – כל אלה אינם אלא אמצעים לחלץ את הסיפור מן הראש של ניצן ולאפשר לילדים אחרים לעמוד על כוחותיה הגנוזים. אחרון שהרי גם חילונית כמוני יודעת שכוחה של העברית במילותיה, והאמונה היא עניין שבלב, פרטי לחלוטין.  

 

- חביב ומוכשר – הוא כמובן המאייר מישל קישקה, שהשכיל לעזור לכָּתוב להביא את העושר הנפלא של הדימויים שניצן העלתה. הוא ניצל משחקים של גודל כדי להבהיר את המאתגר שבמצבה, הוא אפיין את הבעתה המיוחדת ביד אוהבת ומתפעמת, והוא הציב לצידה עמוד רב כובעים – שתזכה עוד לחבוש את כולם ועוד אחרים -  מן האוסף שלה, כמובן - והבנתי שגם השתמש בפלטה האהובה עליה, קשת צבעים של ילדה שאוהבת את העולם ובחרת להסתכל עליו בוורוד.

 

בשעתו הנחה דליק ווליניץ בטלוויזיה הלימודית סדרה שנקראה "גדולים מן החיים", ואפשרה לצופים להכיר ילדים שכמו ניצן מתמודדים עם אתגר ענקי ויכולים לו – כל אחד בדרכו. כאן הבחירה של ניצן להעלות את דבריה על הספר, מעבר לתרומתה הענקית לעצמי ולסיפור שלה, הפכה את המסר שלה לנצחי, כפי שאמרה ויסלבה שימבורסקה על הכתיבה "נקמת היד בת התמותה".

 

הבחירה לשתף את האחרים היא בבחינת מצווה, שכן אלה שלכאורה נתברכו בבריאות שלמה, חייבים להכיר גם חלופות אנושיות, ומתוך כך לשוב ולברך את הנאמר בברכת "אשר יצר" (המאמינים נוהגים לכלול אותה בברכות השחר, ואף לומר אותה בצאתם מן השירותים).

 

ברכה זאת מזכירה לנו את נפלאות הגוף, המוצא דרך לקבל את הנחוץ לו ולוותר על המיותר, והיא נפתחת במילים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,
אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה,
וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלים חֲלוּלים ...

 

ואני רוצה לייחד את השורות האחרונות שלה לרופאים ולצוותים הרפואיים והמקצועיים שמן הסתם עוטפים את ניצן ואת הזונדה שלה:

 

בָּרוּךְ אַתָּה ה' רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

שהרי גם חילונים גמורים, כמוני, אינם יכולים שלא להתפעל מכוחה של העברית לארוז את רגשותינו הגלויים והספונים במילותיה, והאמונה היא עניין שבלב, פרטי לחלוטין.   

 

באשר לאיכויותיו של הספר – לטעמי, אין מה להוסיף או לגרוע. הוא מצוין. הוא כן, הוא מרגש, והוא מסקרן."